הטיגריס שבחורש

קיו וג'יטסו בשיאצו תנועה (Movement Shiatsu)
מאת: ביל פאלמר M.Sc. MRSST.ADPT

תרגום: כנרת שרים וייל

שיאצו התנועה התפתח בעקבות תקופה ארוכה של עבודה עם ילדים ומבוגרים מוגבלים. אך זה היה גם פרוייקט חיים של להבין באמת כיצד השיאצו פועל. איינשטיין אמר פעם לגבי פיזיקה: "אם אתה לא יכול להסביר זאת בפשטות, אינך מבין זאת טוב מספיק". אני חש שהשיאצו הוא טיפול מעולה באמת, אך שהעדרו של הסבר אמיתי כיצד הוא פועל, מוביל לתת הערכה שלו על ידי הציבור הכללי, שלרוב רואה בו טכניקה נוספת של עיסוי ותו לא.

משום שהתחלתי את חיי הבוגרים כפיזיקאי תיאורתי, לא הייתי מסופק לגמרי על ידי הניסיונות של מדענים שונים למצוא בסיס לטיפולים אנרגטיים במונחים של השדה האלקטרומגנטי של הגוף והתיאורייה קוונטית1. הקמתי בלוג בשם רפואה של מדע ואנרגיהScience and Energy Medicine) 2) בכדי לפרט מדוע חשתי שתיאוריות אלו לא באמת הסבירו את השיאצו. ביסודה, ליבת חוסר הנוחות שלי היא שהם רק החליפו תעלומה אחת (בשפה של רפואת המזרח) בתעלומה אחרת (בשפת הפיזיקה). המחקר עשוי להראות כיצד הגוף מתקשר דרך שדות אנרגטיים כמו גם דרך ערוצים פיזיים, אך אינו מראה כיצד החיבור בין אדם אחד לאחר מסייע לריפוי. מאמר זה מהווה ניסיון לספק הסבר לשאלה זו.

שיאצו ותרפיות מזרחיות אחרות מבוססות על המושג קי (Ki או Qi), שמוצג כאמצעי הבקרה העצמית של הגוף. שיזוטו מסונגה פיתח את שיטת הזן שיאצו הכוללת את הרעיון שתסמינים מהווים ביטוי למאבק של הגוף לפצות על אזור שאינו משתלב במארג האורגניזם השלם. החלק שאינו פעיל ואנרגטי נקרא קיו בעוד שהחלק שנמצא במאמץ לפצות על הקיו נקרא ג'יטסו. אני חושב שזהו אחד מהמאפיינים הייחודיים לשיאצו, שהוא מתמקד בחלקים של הגוף שלא משתלבים בשלם, במקום לנסות להרגיע את התסמינים. זה דומה לנקודת המבט של הפסיכותרפיה, שרואה בהתנהגות נוירוטית מנגנון התמודדות עם רגשות שנותרים מחוץ להכרה.

הפרדיגמה של הפסיכותרפיה היא לסייע ללקוחות להפוך למודעים לרגשות התת הכרתיים שלהם, ולהקל על אזורי הקיו הללו להשתלב בתוך העצמי. הלקוחות שלהם חייבים לעשת זאת בעצמם (בתמיכתו של המטפל) בגלל שיש להם התנגדות לפגוש את האזורים הכואבים הללו. הפסיכותרפיה אינה עוסקת בלהציל את לקוחותיה מכאביהם אלא בלסייע להם להיות מודעים אליהם, להתמודד איתם ולשלב אותם בתוך העצמי. אולם, מטפלי שיאצו אומרים תדיר שהם מאבחנים את מרידיאני הקיו והג'יטסו של הלקוחות ושהם מטפלים בחוסר האיזון האנרגטי שלהם. השפה הרפואית מרמזת שהמטפל, ולא הלקוח, הוא זה שעליו מוטלת האחריות לגלות ולטפל במצב. התהליך הוא מסתורי ללקוחות, שהינם יחסית פאסיביים במהלך הטיפול.

במצבים אקוטיים, כשחלק מהגוף מבודד זמנית ומוגן בעודו מחלים, נראה כי גישה טיפולית זו עובדת. האיזור המבודד יכול להשאר מנותק גם לאחר שהטראומה החלימה, וכתוצאה מכך לגרום לחלקים אחרים של הגוף להתאמץ גם לאחר שהצורך בהגנה חלף. במקרים אלו ובמצבים אחרים שאינם כרוכים בהשקעה רגשית של הלקוח לשמירת הקיו חבוי, שיאצו שבו הלקוח פאסיבי יכול לסייע ביעילות לאזור הקיו להתחבר מחדש ולג'יטסו המתוח להרגע.

אך במצבים המושרשים לעומק, ולאורך זמן, יש לאזור הקיו אופי שונה. לדוגמא, בילדים עם שיתוק מוחין, ישנם איזורים של הגוף שהמוח לא למד לעשות בהם שימוש. אני מוצא שמגע בלבד אינו מספיק בכדי ללמד את המוח כיצד להניע את האיזורים הלא מפותחים הללו. באדם שסבל מטראומה רגשית בילדות, חלק מהגוף עשוי להיוותר בקיפאון בגלל שהתחברות אליו תציף את הכאב. במקרה כזה קיימת באדם התנגדות פעילה להתחבר אל הקיו. מניפולציות ומגע לרוב אינן מספיקות בכדי להחיות את האזורים הקבורים הללו.

במצבים שכאלה, מצבו הלא-תפקודי של האדם הפך לתחושת הזהות העצמית שלו. כך שהניסיון לשנות מצב זה עשוי להגביר את התחושה שמשהו ביסודו לא בסדר ועשוי אף להגביר את ההתנגדות לשינוי.

להעריך את הג'יטסו

ב-1981 התחלתי לעבוד עם ליזי, ילדה בת חמש עם שיתוק מוחין, שלימדה אותי שיעור חשוב לגבי עבודה בדרך זו. באותה תקופה סייעתי לפיסיותרפיסט שעזר לה ללכת בסיוע תמוכות. ליזי שנאה את זה. להניח את רגליה על הקרקע היה קשה מספיק, להניע אותם בדרך הנכונה בכדי ללכת נדמה כבלתי אפשרי.

בכל פעם שהיא זזה, גופה הסתובב בספירלה שלכדה את התעניינותי, אז הצעתי בשובבות שהיא תפסיק לנסות ללכת, הסרתי את התמוכות מרגליה, וממצב ישיבה תנסה להסתובב במעגל. לפתע, היא התחילה להסתחרר סביב החדר כמו אלופה, מצווחת באושר. התנועה הייתה כאוטית אך מלאת אנרגיה. לעיתים, המומנטום של התנועה הוביל אותה לעמוד על רגליה. לאחר מספר דקות היא נעצרה עם חיוך גדול, וכשהפיזיותרפיסט הציע שהיא תמשיך בשיעור בהליכה, היא התחילה מחדש במשימה הקשה בהתלהבות ובנחישות.

זה לא סיפור ניסים, עדיין היה לה קשה, אך היא מצאה את עוז רוחה. ליזי לימדה אותי לחפש קודם היכן האנרגיה של האדם כבר נמצאת לפני שעובדים עם אזורים דלי אנרגיה. האנרגיה המגולמת גורמת לתחושה טובה ומעצימה אותנו בתחושת חיות. כשמתתחילים משם מועבר המסר שיש משהו שאנחנו כן יכולים לעשות היטב ושתחושות טובות הן אפשריות. משם קל יותר לאזור את האומץ בכדי להיכנס לאזורי הקושי.

ליזי סייעה לי לראות שאזור הקיו עשוי להיראות בעיני הלקוח כאזור של חוסר-יכולת ושל בושה. ללקוח יש התנגדות טבעית לנכוח באזור הזה. במקום, אם תתחילו לעבוד עם אזור שהוא כבר חיוני ומחובר, אזי זה יעצים אותם ויהיה להם הביטחון ללכת איתכם לתוך החלקים הבעייתיים.

קיו וג'יטסו בשיאצו תנועה

בספרים על זן שיאצו, המילה קיו מתורגמת כ'אנרגיה מרוקנת' וג'יטסו מתורגם כ'אנרגיה עודפת'3. עם זאת, הסימנייה הסינית (או הקנג'י) מספקת משמעות יותר מעמיקה למילים. הסימנייה של קיו היא:

קיו - סימנייה

החלק העליון מייצג טיגריס בעוד החלק התחתון:

קיו - החצי התחתון של הסימנייה

מייצג תלולית קבורה עם שני דגלים מעליה. כך שהסימנייה נותנת תמונה של אנרגיה עוצמתית נסתרת וקבורה.

הסימנייה המודרנית עבור ג'יטסו ביפנית היא:

ג'יטסו - סימנייה מודרנית

עם זאת הגרסא המקורית שלה בסינית4 היא:

ג'יטסו - סימניה סינית

משמעותה המילולית היא "בית מלא בכסף", אבל בהקשר של התרבות הסינית, שראתה בבית המשפחה סמל סטטוס, המשמעות היא: "אותו הדבר על פני השטח כמו מתחתיו". למעשה משמעות המושג ג'יטסו ביפנית היא 'אמת'.

אני מוצא את התרגומים-מחדש הללו כשימושיים בגלל שבמקום לראות בקיו משהו ריק שזקוק לתמיכת המטפל, ניתן לראות אותו כאנרגיה סמויה שהלקוח צריך להעלות אל פני השטח. במקום לראות בג'יטסו 'עודף אנרגיה' שיש לפזר, ניתן לראות בו את הכוח האותנתי של הלקוח, שעשוי להמצא בסטרס בגלל שהוא עושה את כל העבודה, אך הינו משאב נגיש לשימוש במסע אל עבר הקיו.

תנועות הסחרור של ליזי היו ביטוי של הג'יטסו שלה, והחיבור אליו העיר את רוחה שאת כוחה היא יכלה לנצל במשימה הקשה יותר של ההליכה.

העיקרון שלמדתי ממנה הוא, שבמצבים עמוקים יותר, יתכן שיהיה יותר יעיל להתחיל מהג'יטסו ולהשתמש בעבודת גוף ובתנועה בכדי לסייע ללקוח להפוך למודע לקיו. הם כבר לא חשים כקורבנות של חלק בלתי נגיש בעצמם הזקוק למומחיותו של המטפל. במקום, הם משתמשים במשאבים שלהם עצמם במסע אל העולם התחתון, ומביאים את האנרגיה החבויה שלהם אל פני השטח.

מרידיאנים והתפתחות

אם אני מתמקד במה שלא בסדר איתי, אז אני למעשה מגביל את התהליך הטבעי של ההתפתחות בגלל שאני מנסה לשלוט ולתקן את מי שאני. באופן אידיאלי, שיאצו לא מתמקד בלשנות את מה שלא בסדר אלא מתמקד בלסייע לאנשים לקבל באופן מלא את איך שהינם באמת. זה מעיר את התנועה המולדת של ההתפתחות, שבאופן טבעי חושפת את הפוטנציאל שלהם. עבודה עם תינוקות וילדים עוררה את סקרנותי לגבי תהליך ההתפתחות והובילה להסבר מספק לגבי המרידיאנים.

תינוקות מפתחים יכולות פיזיות ומנטליות דרך תנועה. בוני ביינברידג' כוהן הראתה5 איך רפלקסים פרימיטיביים יוצרים את ה'אלפבית של התנועה' והסבירה כיצד כל רפלקס פעולה יוצר תשתית למרכיב של ההתפתחות השכלית. לדוגמא: רפלקס ההשתרשות, בעקבות גירוי של ליטוף מרידיאן הקיבה בין St4 ו- St3 מפנה את הפה אל עבר המגע. קרוב לוודאי שהמקור האבולוציוני של רפלקס זה הוא לסייע לתינוק להסגר על הפטמה. אבל העובדה שרפלקס זה בא בתגובה למגע נותנת את המסר שההזנה נמצאת כאן, ולא שם. אין צורך במאמץ, התינוק צריך רק לסובב את ראשו ולקבל את המזון.

רפלקסים בתינוקות

רפלקס ההשתרשות והרפלקס הלבירינטי הטוני נראים יחד בתינוק בן שבועיים

דוגמא נוספת היא הרפלקס הלבירינטי הטוני (TLR - the Tonic Labyrinthine Reflex) שמחזק את השרירים בצד הגוף הפונה מטה. רפלקס זה מסייע לתינוק להעזר בקרקע כתמיכה לתנועות דחיפה במקום להסתמך על שרירי הספינל אקסטנסור להרמת הגוף. זה נותן מסר דומה לזה של רפלקס ההשתרשות, "יש תמיכה זמינה, אתה לא צריך לעשות הכל בכוחות עצמך".

ב- 1982, עבדתי עם קיי קומבס (Kay Coombes) 6, קלינאית תקשורת שמתמחה בעבודה עם תינוקות עם שיתוק מוחין (CP). לרוב משמעות הנזק המוחי המקושר ל-CP הוא העדר של רפלקסים מסוימים. יום אחד היא עבדה עם תינוק בן שלושה חודשים, שהיה רופס עקב העדר ה-TLR. עם זאת, הדגש שלה היה לגרות את רפלקס ההשתרשות בכדי לסייע לתינוק לאכול. הבחנתי שכשהיא עשתה זאת, תנועות היניקה והבליעה גורו גם כן. באופן מפתיע, הרפלקס הלבירינטי הטוני נצפה גם כן בהדרגה לאורך הגוף. באופן תקין רפלקסים לא מהווים גירוי האחד עבור השני, אבל הגירוי שלה לרפלקס אחד העיר שרשרת שלמה של תנועות. הבחנתי שהמסלול שלאורכו הם הופיעו עקב במדוייק אחרי מרידיאן הקיבה.

כל התנועות הקדומות לאורך מרידיאן הקיבה, כמו רפלקס ההשתרשות, רפלקס הבליעה וה-TLR קשורים לאופן שבו אנחנו מקבלים תמיכה ממקור חיצוני (או הזנה). זהו בדיוק התיאור המסורתי של קי הקיבה. פיתחתי היפותזה שהמרידיאנים היוו מסלולים שלאורכם תינוקות למדו לחבר את הרפלקסים הקדומים לכדי פיתוח יכולות שתואמות את התיאור הסיני של קי. ביליתי את עשר השנים הבאות בחקירת רעיון זה ומצאתי שהמיקום של כל המרידיאנים המסורתיים של האיברים יכולים להיות מוסברים באופן הזה.

זה הלהיב אותי כמדען משום שזה התאים למודל ההתפתחות הנוירולוגית המקובל היטב. בשנים הראשונות לחיים, ילד מפתח מודלים של הגוף בקליפת המוח הקרויים ההומונקולי הסנסוריים והמוטוריים7. משמעות המושג הומונקולוס הוא 'איש קטן' וניתן לתאר את המפות הקורטיקליות של הגוף כמודלים של הגוף הממופים על גבי אזורים של המוח.

ההומונקולוס המוטורי והסנסורי

ההומונקולי המוטוריים והסנסוריים

ההומונקולי המוטוריים והסנסוריים הינם אזורים בקליפת המוח שבהם מתפתחת מפה של הגוף.

ההכרה והשליטה בגוף מתווכת על ידי המפות הללו. אז אם המפה רדומה או שאיננה שלמה איננו מודעים ל-, ואיננו יכולים להניע במודע את אזור הגוף שאיננו ממופה.

ולהיפך, אם איבר נקטע, האדם עדיין חש בו במקרים רבים בגלל שההכרה היא של המפה ולא של הגוף ישירות.

במובן מסוים, מפות ההומונקולי הן יותר אמיתיות עבורנו מאשר הרקמות האמיתיות שאותן הם מייצגים.

על ידי 'צפייה' ברפלקסי התנועה, קליפת המוח לומדת באילו שרירים להשתמש בכדי לבצע תנועות בסיסיות. אף אחד לא מבין כיצד אותן תנועות קדומות מתחברות בכדי ליצור את מכלול פעולות הגוף אבל סביר להניח שקיימת תוכנית מולדת כלשהי שאומרת כיצד לעשות זאת משום שתינוקות לומדים לעשות זאת יותר מהר משיתכן בהתנסות אקראית. הרעיון שלי היה שהמרידיאנים הראו את המסלולים שלאורכם אנו לומדים לנוע ושהם עשויים להיות מגולמים בחיווט של המוח מלכתחילה. שכביכול מספקים לנו (באמצעות האבולוציה) מסגרת חיווט לדוגמא של איך להניע את הגוף שיש להשלים ולצבוע אותה על ידי התנסות.

טראומה מוקדמת עשויה לחסום אזורים של מפה זו. נזק מוחי עשוי לעקב את רפלקס התנועה שממלא את הפרטים בהומונקולי. בשני המקרים, המפה אינה שלמה, כך שמגע בלבד לא יכול לצייר אותה מאפס. מצד שני, במצבים אקוטיים, המפה שלמה אבל אזור עשוי להיות חסום זמנית בכדי להגן על פגיעה. במקרה כזה, מגע ומניפולציות כן יכולים להפעיל מחדש את האזור הנעדר.

שיאצו תנועה עושה שימוש בתנועה מונחית וכן במגע בכדי לסייע ללקוח לחקור אזורים ריקים במפה הפנימית שלו. זה הופך את העבודה לדומה יותר לחינוך מאשר לטיפול והמעורבות של הלקוח בתהליך חקירה זה מעצים אותו ומסייע לו להתגבר על הקושי בהגעה אל אזורי הקיו הכרוניים.

עבודה עם טראומה רגשית

לפי הסבר זה של המרידיאנים, מרידיאני היאנג ממפים את שרשרת השרירים שמייצרים פעולות של הגוף כגון גלגול או זחילה. התנועות בונות את ההומונקולוס המוטורי בקליפת המוח ומפתחות את השליטה המודעת שלנו על הפעולה.

נראה כי מסלול מרידיאני הין מאידך קשור יותר לבניית המפה התחושתית של הגוף, ההומונקולוס הסנסורי. המפה הסנסורית שימושית במיוחד בהתמודדות עם טראומה רגשית שיושבת עמוק.

מחקר עדכני בקשר לכאב רגשי8 מראה שיש מרכיב גופני מובהק לרגש. רגשות מקושרים לפעילות של המערכת הלימבית וחלק מהתחושות הסובייקטיביות של הרגשות נוצרות על ידי התכווצות איברים שנובעת מגירוס הסינגולום (cingulate gyrus).

התחושה שברגש

כך שלרגש יש שני חלקים,

1) הסיפור שלו: הנסיבות שהפעילו את הרגש

2) התחושה הגופנית שלו: התכווצויות השרירים והאיברים שבבסיס התחושה

כאב רגשי קשה יכול להיות חזק כל כך שאנחנו מתנתקים מהתחושה, מקהים את התחושה המודעת ויוצרים איזור ריק במפה הסנסורית של הגוף. אבל ההתכווצות הגופנית עדיין מתרחשת ונותנת משוב חוזר של חוסר נוחות רגשית במערכת הלימבית. באופן סובייקטיבי, אנו חשים חוסר נוחות אבל לא מצליחים להבין אותו. התוצאה היא שאנחנו משליכים את חוסר הנוחות על מערכות היחסים הנוכחיות שלנו, חשים פגועים או כעוסים או נזקקים ללא סיבה של ממש.

שימושי לראות את הכאב כ'מאוחסן' באותן רקמות של גופנו. אבל, משום שאנחנו לא יכולים במודע לחוש את הרקמות הללו, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על התחושות ולהתמודד איתן. כחלופה, אנחנו נוטים להאשים אנשים אחרים בקיומן. הפתרון הוא להיעשות מודע לחלק של הגוף שמאחסן את הכאב ואז באופן מודע להניע, למתוח, ולתת מקום לאותן רקמות.

התנועות המקושרות עם ההתפתחות של מרידיאני הין הן יותר פנימיות מאשר אלו של מרידיאני היאנג ומסייעות לאדם להפוך למודע לאיברים הפנימיים והרקמות הרכות של עצמו. אלו הם בדיוק האזורים של הגוף שבהם כאב רגשי מאוחסן, ועבודה במגע והנחייה של הנשימה לעבר אותם אזורים פנימיים מסייעים לנו להביא את התחושה הגופנית של הרגש אל ההכרה. התחושה של הרגש פחות טראומטית מאשר הסיפור שיצר אותה, כך שההתנגדות להכנס לאזור הקיו אינה חזקה באותה המידה. אני מוצא שזו דרך יעילה להתמדד עם טראומה ארוכת טווח.

דוגמא אישית מדגימה זאת היטב: הייתי בן שבע כשהורי החליטו לשלוח אותי מהבית לבית ספר עם פנימייה. בהיותי ילד רגיש ויוצא דופן, שנאתי את האוירה התחרותית והעוינת וחשתי שאני מעדיף למות מאשר להיפרד מהורי. חשתי נואש לחום ולקבלה אוהבת, אך במהרה קברתי את התחושה הזאת בכדי לשרוד. עם זאת, ההזדקקות הזו עדיין נמצאה בגופי ויצרה בעיות אמיתיות במערכות היחסים שלי כבוגר. אנשים חשו שהרעב שלי לאהבה מכריע אותם, והתרחקו, מאששים את הטראומה שלי. הייתי קורבן של סיפור שהתרחש בילדותי ולא נראה היה, שלהבין את זה, עזר לי.

כשהתחלתי לחקור את התחושות של הרגשות דרך תנועה ותודעת-גוף, מצאתי את הרקמה המדוייקת שבה הטראומה הזאת 'אוחסנה'. רקמת החיבור שבין הקיבה והסרעפת הייתה מתוחה מידי ומשכה את הוושט. התחושה הגופנית יצרה את אותה תחושה רגשית כמו של ההזדקקות שלי. התחלתי לעבוד עם התנועה ההתפתחותית המקושרת למרידיאני הטחול והריאות, שסייעו לי להתחבר לרקמה זו. זה עזר לי להניע באופן מודע את הקיבה ואת רקמת החיבור שסביבה, ולתת יותר מקום לרגש. רקמת החיבור נמתחה ונרגעה והרגש שהיה קבור עמוק פשוט נעלם. הוא מעולם לא הפריע לי שוב מאז.

אני מוצא שעבודה זו מספקת משאב עוצמתי להתמודדות עם בעיות רגשיות ואני מקווה שאני חולק תובנה זו עם לקוחותי. אפילו אם הטראומה אינה משתחררת, המיקוד בתחושה הגופנית במקום בסיפור, מספק לאנשים טכניקה פרקטית ללקיחת אחריות על עצמם כפי שהינם ולהכיל את חוסר הנוחות במקום להקרין אותו על אנשים אחרים.

מגע מספק את המיקוד למודעות. תנועה מספקת דרך חקירה ולקיחת אחריות אישית. המרידיאנים מספקים מסלולים ארכיטיפיים לפיתוח תנועה. זהו בתמצית, שיאצו תנועה.

מקורות:

1 Is Energy the same as Qi? - Bill Palmer. Shiatsu Society Journal 2008 and http://www.seed.org/printable/Energy and Qi.pdf

2 Science and Energy Medicine - http://www.seed.org/blogs/science - Bill Palmer

3 Zen Shiatsu - Shizuto Masunaga.

4 Chinese Characters - Dr L Wieger S.J - Dover Language Books

5 Sensing, Feeling and Action - Bonnie Bainbridge Cohen 1994

6 F.O.T.T. (Facial-Oral Tract Therapy) - Kay Coombes

7 Cortical Homunculi : https://en.wikipedia.org/wiki/Cortical_homunculus

8 Why words are as painful as sticks and stones New Scientist 4/12/12: Lisa Raffensperger