צובו, השער הדינאמי אל המעמקים/ מאמר מאת גלית שביב

או: איך למצוא את הנקודה ולרפא באמצעותה בארבע פעולות

בואו נדבר על אחד המרכיבים המהותיים, המסתוריים, הפשוטים, החמקמקים, הברורים כשמש: צובו.

כפשוטו, צובו הוא נקודת הלחיצה בטיפול השיאצו.

נקודה על מרידיאן, הנגישה עבורנו דרך הגוף הפיזי, נקודה שכאשר פועל עליה לחץ מדויק, מתואם ומודע – היא מאפשרת תנועה חדשה של אנרגיה בכל שדות הביטוי שלנו – הפיזי, האנרגטי, הרגשי, המנטלי ובשדות נוספים.

הצובו מרתק, מסתורי ומכיל רבדים רבים: מחד, רק דרכו ובעדו ניתן ליצור או לתמוך בתנועה העמוקה ביותר של הריפוי האנרגטי (וממנו של שאר הגופים). מאידך – ניתן לומר כי הוא לא קיים.

אחד הפירושים למלה “צובו” היפנית הוא “התכווננות עצמית”. הפירוש הזה מרמז לנו על טבעו של הצובו: פוטנציאל, המתממש מתוך התכווננות משותפת של המטפל והמטופל.

בעיני זהו אחד הסודות הגדולים ביותר להצלחת הריפוי – הכרה בפוטנציאל שלו, התכווננות משותפת ואיפשור של התנועה הנוצרת מתוך כך.

נקודת הלחיצה, יכולה להיות “מוכרת” ו”בעלת שם” מן המפות והכתבים הסיניים, או יכולה להימצא איפשהו, בין לבין נקודות האקופונקטורה המוכרות. וכיוון שצובו הוא תקשורת, הוא נוצר מתוך הרגע של החיפוש אחריו, מתוך הידיעה שהוא שם כפוטנציאל. לפיכך, נקודה על מרידיאן המסומנת על הגוף הפיזי יכולה להיות חסרת משמעות ותנועה, אלא כאשר מתכווננים אליה מפורשות.

הפעולה הראשונה להפעלת הפוטנציאל היא הכרה באיחוד המתקיים ביני לבין המטופל.

ההכרה כי שנינו מתקיימים באותו שדה מאוחד, כשתי מהויות סינגולריות, המתקשרות ביניהן דרך יחסי גומלין ושיתוף נתונים – תודעתיים, מודעותיים, אנרגטיים, רגשיים, מנטליים.

אותה הכרה באיחוד אין משמעה ביטול גבולות, הקטנה או הגברה של מהות אחת אל מול האחרת, או זליגה בין השדות: הכרה באיחוד היא הכרה במציאות של החיים, בהם הכל שזור בכל, ודבר מהדהד ומשפיע על סביבתו.

ההכרה באיחוד מאפשרת ביטול של היררכיה מלאכותית המתקיימת פעמים רבות במרחב הטיפולי. שמביאה איתה מאמץ, מיסוך וחוסר טבעיות. ואותה הכרה מאפשרת הבנה עמוקה של מהות המפגש עבור המטפל והמטופל – איזה חלק בתוכי יודע איך לטפל במקרה הספציפי הזה? אילו מיומנויות אני יכולה לשלוף מארגז הכלים שלי? איך הסיפור של המטופלת הזה קשור אלי? איזה פתרונות שיצרת בתוכי רלבנטיים בעבורה? וכל זה קורה ללא מאמץ חשיבתי או נבירה בחומר כתוב. זה קורה ברגע, מתוך האיחוד. כל מה שרלבנטי מגלה את עצמו. ולפיכך, ההכרה באיחוד מאפשרת התמסרות ואמון לכך שתהליך הריפוי הוא טבעי, אפשרי ולמעשה ודאי.

אז נפתח מרחב פוטנציאלים אינסופי, אותו לא ניתן לצפות מראש, מרחב של ריפוי עמוק.

המרידיאנים הם מהות חיה ודינאמית, המקשרת בין השדות האנרגטיים המרובדים שלנו לבין הגוף הגשמי. זוהי רשת ענפה, עשירה ורבת תצורות, שמגיבה לתקשורת כמו כל מהות חיה אחרת. הצובו מתגלה כאשר הלב שלי מתכוונן אליו, כאשר המבט שלי מחפש אותו. המבט שלי מגבש אותו, מעניק לו צורה וכיוון. כמו במשחק – הוא נפתח כאשר אני מחפשת אחריו. זו הפעולה השנייה.

הפעולה השנייה היא בעצם שאלה. איפה הצובו? איפה את, נקודה שלחצתי עליה/דקרתי כל כך הרבה פעמים? איפה את עכשיו?

השאלה “איפה הצובו” היא פתיחת ריק בתוכי. דחיסות במרחב תקשה על התנועה. מה שאני מכירה ויודעת זה נהדר – ופעמים רבות יכול להסתיר מעיני את החדש, את העדכני, את של הרגע הזה.

זה כל כך מהותי עבור מטפלים להיות במצב של שאלה פתוחה וסקרנית אל מול המטופל או תהליך הריפוי. שנים רבות של טיפול באנשים מעשירות בכלים, בניסיון, במיומנות גבוהה – וגם ממלאות את הכוס, יוצרות בסיס להתרגלות, לקיטלוג, לתפישה לפיה “ראיתי כבר הכל ומה חדש”, אפילו לנמנום.

(בניגוד לתפישה הרווחת בעולם השיאצו, כי הצובו מבטא חוסר או kyo – הצובו מבטא ריק. חוסר וריק הם לא אחד ומהותי להבין את זה: הריק מכיל את הכל. ומאפשר מוליכות גבוהה, תנועה הרמונית ומתואמת).

בדומה לצובו, כל נקודת דיקור מוכרת וידועה היא שער למרחב חי, שאיתו יש לתקשר, שיש להתכוונן אליו. נקודה על מפת המרידיאנים היא אפשרות של מפגש, הקמה לתחייה כאשר אני מכירה במהותה. הרצון שלי להיות בתקשורת עם נקודת הלחיצה או הדיקור הוא שמחייה אותה, גורם לה “להופיע”.

זהו שער שנפתח לרגע ומלא בפוטנציאל תנועה מיטבי עבור הגוף כולו, על המערכת כולה, על כל שדותיה וביטוייה: הגוף הפיזי, השדה הרגשי, השדה המחשבתי, השדה האנרגטי. דרך הצובו אנחנו יוצרים תקשורת עם כל השדות ברגע נתון אחד. ומסוגלים לתמוך תנועה מיטבית בכל השדות – שהרי מה שמופיע ומתבטא בשדה אחד, תמיד מופיע בשדות האחרים.

הצובו הוא פורטל מעודן אל אנרגיית הריפוי הראשונית, הניצוץ החי והמקורי, הבלתי ניתן לעמעום, החיות האלוהית המתקיימת בכל. בשיאצו היא מכונה סייקי, Seiki.

כיוון שסייקי הוא אור – מהותו התרחבות, המתגברת מתוך שימת הלב שלנו. אנחנו מכירים בו בתוכנו, מכירים בו בכל קיים – ועוקבים אחרי התנועה החיה, המתעוררת. ללא מניפולציה. ללא הטיה. ללא רצון. מתוך מקום שעוקב בהתפעמות, תומך, מלווה, מאפשר, מכבד. מכבד את תנועת החיים כאן, שהיא איתנה מכל. שהיא טבעית ומתחדשת מעצם היותה.

והנה מתגלה לנו אופיו החמקמק, המשתנה, הקשור כל כך למודעותנו המשתנה והחמקמקה אף היא. כיוון שהמרידיאנים הם מערכת חיה, נעה ודינאמית, כך כמובן גם הנקודות המופיעות בה. כמו מים בנהר, הצ’י בגוף לא חדל מלנוע. משום כך, מה שהיה שער לפני רגע ואיפשר כניסה למרחב עמוק, נע והשתנה, ואיתו הצובו. רגע אחד הוא שם, פתוח ומאפשר, וכמו בתנועה של גל או פעימה, בפעימה הבאה הוא כבר הלאה משם. השער נסגר וזמין במקום חדש.

כלומר, בשיאצו (כמו במדיטציה) אין כזה דבר “תפסתי”, “הנה זה”, “אני מחזיקה את זה”. הרצון שלי הוא לעקוב אחרי השינוי באנרגיה ולנוע איתו. כשאנחנו “נרדמים” או מוסטים וממשיכים ללחוץ, נמצא את עצמנו לוחצים על מקום שיורגש יותר בפיזי, שלא ייאפשר עומק, בדיוק כמו להתדפק על דלת סגורה.

הפעולה השלישית היא לא ממש פעולה.

כאשר אני עירנית, כאשר אני גמישה ולא נאחזת במה ש”תפסתי”, כאשר אני מתמסרת לתהליך מתוך הבנה שהוא מתקיים ואני רק עדה לו ולא קובעת אותו – אני ממשיכה לעקוב אחרי תנועה הצובו. בפועל, אולי אצא ואכנס שוב, מילימטר משם, שוב עם שאלה סקרנית ופתוחה: איפה אתה עכשיו?

הרצון לקבל

צובו הוא הרצון לקבל. הרצון לקבל, או הדרישה – היא הבנה של חוקיות קוסמית המתארת את תנועתו של האור, של החיים עצמם. אור, צ’י של ריפוי, סייקי – תמיד יגיעו ל”כתובת”. והכתובת היא הרצון לקבל, או הדרישה, או המקום שנפתח בשאלה או בבקשה. הבריאה לא נוהגת בבזבוז: אנרגיה תוזרם להיכן שנוצרת אליה דרישה.

וכאן נחשף עוד חוק קוסמי, של קבלה והנחלה: אני פתוח למה שרוצה להתקבל, מעביר אותו דרכי, עושה בו שימוש, מעביר אותו הלאה. התעצמתי ועכשיו אעצים.

בתרבויות בהן צמחנו נפוצות תפישות של “צבירה”, “ספיחה”, דלדול, ריקון משאבים, תחרות על משאבים. נתינת יתר. והביטוי של התפישות הללו בגוף ובתודעה של המטפלים הוא נרחב ומצער. רוב המטפלים שאני מכירה מותשים, או סופחים, או זולגים. חשוב להבין כי על אף הכוונות הטובות והידע והמיומנות, אלו הן נקודות מוצא תפישתיות, המשליכות על ההוויה שלנו כבני אדם וכמטפלים. ועל מנת לשנות אותן בתוכנו, עלינו להיות בתהליך התבוננות והתפתחות כנים ומתמידים.

הכרה במרחב האדמה ובכבידה שלה, תסייע לנו להתמסר לאזור המסכים לקבל. הגרביטציה תמיד תזכיר לנו את הכיוון, את הרצון להרפות, להתמסר.

מהירות הכניסה אל הצובו תבטא את ההתמסרות לכוח הכבידה. כמו תפוח הנופל מעץ במהירות מואצת, המטפל עוקב אחרי כוח המשיכה, לא מתנגדת לו או מנסה לשנות אותו. התנועה תלך ותאיץ עצמה עם ההתקרבות אל הקרקע, וכך גם הכניסה אל הצובו. זוהי מהירות טבעית, נכונה, אורגנית, הרמונית. וזה יאפשר שחרור, הארקה, קרקוע, הזנה, התחדשות. הגוף תמיד ירצה להתחדש, לפנות אנרגיה לא תואמת, להרחיב את הבריא והחי.

יש כאן התמסרות ופחות שליטה או עשייה. וזו הפעולה הרביעית. התמסרות.

הריפוי מתרחש במרחב של מרווח, ברגע בין הלחיצה לבין היציאה. כשלא עושים דבר. זה מעודן. הדחף או ה-DOING רוטטים בתדר דחוס יותר, שלא נמצא עם המרחב הזה בממשק. זה שדה אחר לגמרי.

המיומנות שלי ותנועת ההתפתחות האישית שלי הם הבסיס לטיפול יעיל.

ומכאן, רצון פשוט להניח את כליי המעולים ופשוט להיות. לא לנסות לשנות, להזיז, לפתור – אלא להיות עם, לתמוך, ללוות, לאפשר.

זה יוצר כזו הקלה. זה משחרר אותנו ממלכודת האגו והסיפור שלנו ושל המטופלים, והופך את האחריות לריפוי לשותפות, אם שני הצדדים יבחרו בה.

זה להניח לדבר להתקיים. לתת אמון בתהליך.

לשחרר את הנפש מהשוואתיות ומקוטביות ומדואליות, בעיקר אל מול עצמי: השגתי לא השגתי, לפני רגע זה היה שם ועכשיו פחות, זה לא שם, זה כן שם, זה חסר סיכוי, זה אפשרי.

משחרר את המוח מלתת פתרון או למצוא מענה.

משחרר את ההתמכרות להקשבה ללא גבולות, ובמקום זה להיות עירנית למידע שעולה ופועלת איתו.

משחרר אותי מלהגדיר את עצמי דרך המיומנות שלי או הידע שלי. ובמקום זאת – להעמיד את כל מה שאני יודעת לרשות תהליך הריפוי.

התנועה קיימת ומוזמנת לעבור דרכי.

והריפוי מתרחש גם אצלי, גם בשדותיי, כאשר אני בוחרת בחשיפות הזו, בנוכחות הפשוטה והאנושית.

כמה עוצמה יש בחשיפות, כל כך הרבה מתאפשר.

הכרה באיחוד.

עירנות.

שאלה.

התמסרות.