שלוש הנשמות – עבודה עם מצבים כרוניים

מאת ביל פאלמר

תרגום: כנרת שרים וייל

מה ההבדל בין מצב כרוני ומצב אקוטי? המילון מציין שמחלה כרונית היא מצב שנמשך לאורך זמן רב בעוד שמחלה אקוטית מתפתחת במהירות ונמשכת זמן קצר.

עם זאת, למטרותינו, אני רוצה להפחית מחשיבותו של הזמן. המאפיין הקריטי של מצבים כרוניים הוא שהם הפכו לחלק מתחושת העצמי של המטופל. הם אומרים דברים כמו "הגב הדפוק שלי" לעומת "נפגע לי הגב" או "אני סובלת מהמיגרנות שלי" לעומת "אני חוטפת מיגרנות באופן קבוע".

למצבים כרוניים תמיד יש היסטוריה ארוכה, בגלל שדרוש זמן להטמיע את המצב אל תוך תחושת העצמי. עם זאת, לא כל המצבים ארוכי הטווח הינם כרוניים במובן שלנו. יתכן שלמישהו יהיה מצב החוזר על עצמו במשך זמן רב מבלי שיתחיל להזדהות איתו. אדם כזה, חש את עצמו באופן בסיסי בסדר, אולם יש לו נטייה משעממת לחלות באותה המחלה שוב ושוב!

כפי שד"ר ג'ון הריסון הבחין, מצבים כרוניים נותנים למטופלים הזדמנות להאשים מחלה בפגמים של עצמם. הנקודה שלו היא שמחלה יכולה להיות שימושית מאוד עבור אנשים מסויימים, נותנת להם תירוץ להרגשה הרעה, במקום להרגיש שליבת העצמי שלהם פגומה. משמעו של דבר הוא שלעיתים הקושי בריפוי מצבים כרוניים הוא כפול משום שמהטופל זקוק בדרך כלשהיא למחלה בכדי לתמוך או להשלים את תפיסתו העצמית.

סגנון הטיפול במצבים כרוניים הינו בעל טבע שונה בבירור מזה של מצבים אקוטיים. אני חש שטיפול שיאצו בסגנון מסורתי, שבו הלקוח פסיבי למדי בידיו הבטוחות של מטפל מומחה, מותאם במיוחד למצבים אקוטיים או למצבים ארוכי טווח שלא חדרו לתוך תחושת העצמי של הלקוח.

אם הסוגיה חדרה לתוך הדימוי העצמי של הלקוח, אז באופן כללי דרוש משהו שונה באופן קיצוני כדי לסייע ללקוח לשנות את תחושת ההוויה שהוא מורגל אליה. סגנון טיפולי זה הוא הנושא של המאמר.

קיו וג'יטסו כרוניים:

קיו וג'יטסו הינן מילים יפניות שהפכו לרווחות בשיאצו החל מזמנו של מסונגה, אנשים רבים עדיין מזהים קיו עם המושג הרפואי של חוסר אנרגיה וג'יטסו עם עודף. אבל, כפי שמספר מחברים הדגישו, חוסר יכול להתקיים בכוחות עצמו ללא עודף משלים המופיע במקום אחר. קיו מאידך לא יכול להתקיים ללא מצב ג'יטסו משלים, ובשונה מחוסר, עשוי להיות מצב בריא! קיו וג'יטסו מתארים דינמיקה אנרגטית ולא מצב מקובע.

אנלוגיה טובה לקיו וג'יטסו היא הפעולה של מעידה ונפילה. כשהגוף יוצא משיווי משקל כשאתה מועד, חלק הגוף הרחוק ביותר מהקרקע עובר למתיחה פעילה במיוחד בניסיון לזקוף ולהקים אותך. זהו הג'יטסו. הצד השני של הגוף מתרוקן מאנרגיה. זהו הקיו. עם זאת, ניתן לומר שהמצב האנרגטי האסימטרי הזה הוא בריא. הגוף נכנס לתנוחה אסימטרית בכדי לאזן את עצמו מחדש.

עכשיו תארו לעצמכם שאתם מועדים ונופלים רחוק כל כך שאינכם מסוגלים למשוך את עצמכם ולהזדקף, אבל מצליחים להאחז במעקה ולעצור בעצמכם מליפול לרצפה. אם אינכם חזקים דייכם בכדי למשוך את עצמכם כלפי מעלה בעזרת המעקה, אז גופכם יוותר במצב אסימטרי ביותר, תקועים בניסיון להתאזן מחדש.

במצב פתולוגי זה, זה יהיה רעיון טוב לקבל עזרה. והעזרה היא פשוטה מאוד. אם מישהו יוכל לתמוך בצד החלש שלכם אז יתכן שיהיה לכם די כוח בצד הג'יטסו בכדי לחזור לאיזון או שניתן לעזור לכם בעדינות להגיע לקרקע בכדי להתאושש ולאצור כוחות כדי לקום.

אנלוגיה זו מדגימה את ההיגיון שעומד מאחורי הרעיון המסורתי של הזן שיאצו, של לתמוך בקיו בכדי לאפשר לאנרגיה התקועה של הג'יטסו 'למשוך' את המערכת בחזרה לאיזון. זהו רעיון כביר, המושרש באמונה שמערכות חיות רוצות להגיע לשיווי משקל וזה עובד היטב במצבים אקוטיים ובמצבים שבהם הלקוח מסוגל לקבל תמיכה בקיו שלו.

עם זאת, כשהמצב הוא כרוני במובן שאני משתמש בו, אז קוטביות הקיו – ג'יטסו הפכה להיות חלק מזהותו של האדם. הפרט הפך למזוהה עם המצב הלא מאוזן, ו'לחזור לאיזון' הוא צעד מפחיד לתוך אזור לא מוכר. הוא תופס את הג'יטסו כחוזקה שלו והקיו הופך באופן פעיל לאזור נסתר שלכל ניסיון להתקרב אליו הוא מתנגד. הג'יטסו מתפקד כאמצעי להסתת המודעות הרחק מן הקיו.

חשוב לזכור שזוהי דינמיקה אנרגטית ביותר. כפי שנראה, ישנה אנרגיה רבה מאוד בקיו הכרוני. זהו סיר לחץ נסתר, והסרת המכסה לרוב משחררת רגשות עוצמתיים שמפחידים את הלקוח, ולרוב גם את המטפל. זה לא שהקיו הכרוני חסר באנרגיה אלא שזהו אזור שאיננו מאוכלס, שהמודעות לא מגיעה אליו.

כשזוכרים שקוטביות הקיו-ג'יטסו הינה ניסיון אנרגטי ליצור איזון מחדש, זה מספק מפתח לטיפול הן במצבים אקוטיים והן במצבים כרוניים, אך שיטת הטיפול שונה מאוד.

לחנך מחדש את הג'יטסו

במשך 12 השנים הראשונות של עיסוקי בשיאצו הבחנתי שמספר משמעותי של לקוחות חשו באופן עקבי טוב יותר לאחר הטיפול אבל התדרדרו שוב ושוב בחזרה למצבם הכרוני הקודם. חשתי שאני לא טוב מספיק וחשבתי שאני לא באמת מגיע לקיו העמוק באבחנה שלי. אולם כעת אני מאמין שהאבחנה הייתה נכונה אך הטיפול היה שגוי. ביצוע שיאצו באופן המסורתי תומך בקיו, אבל במצבים כרוניים הלקוח יכול לקבל באופן פאסיבי את התמיכה אך למעשה הופך לפחות מודע לקיו.

בשימוש באנלוגיה של האדם שנתקע באמצע נפילה ונאחז במעקה כדי לעצור את עצמו מלהתרסק על הקרקע, אם אתה תומך באדם, הוא יכול להרפות במהלך קבלת התמיכה. אבל, במצב כרוני, הג'יטסו שלהם הופך להרגל ונתקע כך שלמרות שהאדם יכול לחוש בתמיכה, הם כבר לא תופסים שהם יכולים להשתמש באנרגיה של הג'יטסו בכדי למשוך את עצמם בחזרה לשיווי משקל. התמיכה פשוט מאפשרת להם להרפות מהמאמץ העודף למשך זמן מה אבל הם נותרים באותה התנוחה. כשהתמיכה מוסרת, המאמץ של הג'יטסו חייב להיווצר מחדש.

נקודת המפתח כאן היא שבמצב הכרוני, מערכת העצבים שכחה מה היה התפקוד המקורי וה'בריא' של הג'יטסו, והמתח והמאמץ הפכו להרגל בלי סיבה שעומדת מאחוריו. טיפול זן מסורתי יכול לכסות על העניין בכך שהוא גורם למטופל להרגיש טוב יותר, אבל בגלל שהוא לא מחנך מחדש את הג'יטסו, מחויב המציאות שהלקוח יישאר באותה ה'תנוחה' האנרגטית.

הגישה החיונית לעבודה עם מצבים כרוניים היא לחנך מחדש את הג'יטסו ולהזכיר לו את תפקודו הבריא. כעת אתאר את מסגרת העבודה עם מצבים אלו כתהליך ארבע שלבי.

1: פיתוח אמון וכריתת חוזים

עבודה עם מצבים כרוניים מאתגרת הן את הלקוחות והן את המטפלים בגלל שעל הלקוחות לשנות באופן פעיל את תפיסת העצמי שלהם. זה מפחיד את הלקוחות וגורם להתנגדות לשינוי שיכולה להתבטא כהתגוננות או כעס המוקרנים על המטפל. חייב להיות ברור הן ללקוח והן למטפל שהם מוכנים לעבור את התהליך הזה יחד, ושזה שעשוי לקחת זמן רב. לכן חשוב ביותר שהשלב הראשון בטיפול יוקדש ליצירת אמון ולפיתוח של חוזים פתוחים. חוזה פתוח הוא כזה שנכנסים אליו ללא הפעלת לחץ ושניתן לפתוח בו מחדש במשא ומתן.

מטפלים רבים נוטים להאיץ את השלב הראשון הזה בתהליך, מציעים ללקוחות מה הם צריכים לעשות בכדי להשתנות. לרוב קל למטפל לראות היכן הלקוח תקוע וזה מפתה לנסות 'להציל' את הלקוח בעזרת עצה וטיפול פעיל. עם זאת, זה כמעט אף פעם לא עובד בטווח הרחוק. בתחילה הלקוח יגיב בהקלה ובהכרת תודה על כך שמישהו הבין את בעיותיו ו'לוקח את המושכות לידיו' אבל, בבסיס, הם הופכים לפסיביים בגלל ההבנה שזה לא הגיע מהם.

זוהי נקודת המרכזית של השלב הראשון. שההבנה איזה טיפול נדרש חייבת להגיע מהמטופלים כדי שהם ירגישו מעורבים ופעילים בתהליך. המטפל יכול לסייע להם להגיע להבנה הזו אך ללא לחץ או התניה. כעת נראה איך הוא יכול ליישם את זה.

א)לשאול שאלות פתיחה

עודדו את הלקוחות לדבר על עצמם. תבחינו שהלקוחות מתארים את עצמם דרך סיפור שיש לו נרטיב. לרוב סיפור זה יסופר בלי הרבה רגש. שאלו שאלות פתוחות לגבי הסיפור כגון "איך את/ה מרגיש/ה בנוגע לזה כרגע?" במקום "למה עשית זאת?". סוג השאלות הראשון מרחיב את המודעות של הלקוח לעצמו בעוד שהשני נוטה לצמצם את המודעות של ההווה על ידי התמקדות בעבר. זה מאפשר לו להתחבר לרגשותיו ולייחס אותם אל גופו בהווה.

ב)אל תבצעו אבחון! תנו להבנה להגיע מהמטופל

אבחון הינו תהליך שבו מומחה מוצא מה לא בסדר עם הלקוח ומה לעשות בקשר לזה. לכן אבחון יוצר באופן מידי מערכת יחסים שבה הלקוח הופך לפחות אקטיבי. אבל אם לא נבין מה לא בסדר עם הלקוח, איך נדע מה לעשות? מה שאני אומר זה שההבנה צריכה להגיע מהלקוח ושהיכולות שלך ימצאו מה לעשות בהתבסס על התובנות שלהם. זה לא משנה אם גם אתם מבינים אבל זה לא הכרחי! מה שחשוב הוא שהלקוח יוצר קשר עם עצמו. במקום לנסות להבין, המשיכו לשאול שאלות פתוחות ויגיע זמן שבו תדעו מה לעשות.

ג) התמקדו בתחושה הגופנית ולא ברגש

הלקוחות עשויים לספר את סיפורם ולהתחבר לרגשותיהם ושעדיין לא יהיה להם מושג מה הם עושים מהבחינה האנרגטית או איך ליצור שינוי. כשאתם מבחינים שרגשותיהם גורמים לתגובה גופנית כגון מתח שרירי או אתגר נשימתי, אתם יכולים להנחות את המודעות שלהם הרחק מהרגשות ואל התחושה של מה שקורה בגוף בזמן שהם חווים את הרגש. כפי שנראה, זה יכול להוביל באופן טבעי לעבודת גוף ממוקדת.

ד)אמרו במה אתם מבחינים במקום מה שאתם מרגישים.

מניסיוני זה קשה מאוד למטפלי שיאצו! אנחנו כל כך רגילים לפרש את התפיסות שלנו בשפה אנרגטית או רגשית שאנחנו מאבדים קשר עם מה שאנחנו למעשה רואים או חשים במגע. עם זאת, יש הבדל עצום בין האמירה "אני מרגיש שתפקוד הטחול שלך נמצא בחוסר" ו"אני מבחין שכאשר אתה נושף הכתפיים שלך שוקעות" או "אני מבחין שבזמן שאתה אומר שאתה מרגיש עצוב הגב שלך מתהדק". הראשון לא עוזר ללקוח. הם יכולים להרגיש שזה בגלל שיש מומחה שאומר להם מדוע הם מרגישים רע אבל הם לא יכולים לעשות שום דבר עם זה. הדוגמה השנייה והשלישית הן שימושיות. הן ממקדות את המודעות שלו על מה שהוא עושה כשהוא נושם או מרגיש רגש מסוים ולרוב יש לו תובנה שמגיעה עם המודעות הזו: " כן, לפעולה הזאת יש תחושה בדיוק כמו זו של תחושת הייאוש שלי לגבי נישואיי!".

הטכניקות הללו מנחות את המודעות של הלקוח אל גופו והוא יכול לפתח דימוי של הדינמיקה התקועה של גופו. זה מאפשר לעבור באופן טבעי לעבודת גוף שהינה הגיונית ללקוח. הוא יודע למה אנחנו עובדים עם החלק הזה של הגוף והוא מעורב בניסיונות, בסיוע עבודת הגוף למצוא דרכים אחרות לנשום או להתמודד עם רגשותיו.

המבנה של שלב זה מאפשר ללקוח להרגיש שהוא האחראי. זה מפתח את סוג האמון ההכרחי לעבודה עם מצבים כרוניים. בעקרון, הלקוח יכול להתחיל להרגיש את ההתנגדות של עצמו לשינוי ויכול לקבל החלטה, לבחור לתת למטפל רשות לאתגר אותו.

אם תמהרו בשלב זה אז יהיה קל ללקוח להרגיש מעט מנוצל על ידי הטיפול. אם הוא לא קיבל החלטה חופשית להשתנות, אז עבור מי הוא משתנה!?

2. להעיר את הג'יטסו

קשה לתאר את השלב השני במילים ובאמת נדרשת הדגמה מעשית. עם זאת, העיקרון ברור.

כשלקוח מתחיל להיות מודע לפעולות הפיזיות, השריריות והנשימתיות שברגשותיו אז הוא מתחיל להבחין בהתגלמויות הפיזיות של המאמץ של הג'יטסו. זה עשוי להיות שריר מכווץ מסוים או אזור כללי של החזקה.

העיקרון הבסיסי של שלב זה הוא לסייע לו להפוך לפעיל בג'יטסו במקום לשחרר אותו. הטכניקה משתמשת במגע בכדי לסייע לו להפוך למודע לאילו שרירים או מבנים בדיוק הוא מחזיק ואז להנחות אותו לכווץ בכוונה את אותם השרירים יותר! זה הופך את הג'יטסו למודע שוב ופותח פתח להתנסויות ולשינוי.

לרוב תמצאו שהתבנית השרירית משתנה וההחזקה עוברת לאזור אחר. פיתחתי סדרה של טכניקות של עבודת גוף שעוזרות לג'יטסו לנוע דרך הגוף. הטכניקות מבוססות על שימוש במרידיאנים לחבר בין תנועה ותחושה גופנית דרך מפרקים שבהם הגוף תקוע ואז להנחות את הלקוח אל עבר תנועות פרימיטיביות שמתחילות מאותו המפרק.

בשלב זה אל תנסו למצוא את הקיו. לרוב הוא עובר שמירה קפדנית והג'יטסו יכול לעשות הרבה רעש וצלצולים במקום ללמוד לנוע. לחלופין, בעוד שהג'יטסו מתחיל לנוע דרך הגוף, הלקוח יכול להפוך למודע לאזורים שמהם הוא לא יכול להתחיל תנועה. הוא הופך מודע בעקיפין לקיו כאזור שהוא נמנע ממנו.

3. לפתוח את הקיו

ברגע שהלקוח הופך למודע בעקיפין לקיו שלו, אז אפשר להתחיל לגשת אליו בשיתוף פעולה איתו. בגלל שהתהליך של אכלוס חלקי גוף דרך העבודה עם הג'יטסו, הפך למוכר ללקוח, קל לו יותר להתנסות בכניסה לאזורים שאיתם הוא איבד קשר.

חשוב מאוד לתת למודעות המתפתחת של הלקוח להנחות את הדרך ולא לקפוץ למקום שאליו הוא לא מסוגל להגיע. הדימוי שלי של האדם הוא כבית שיש בו הרבה חדרים. המודעות היא האור בחדרים הללו. בחדרים מסוימים האור דולק. במצב הכרוני בחדרי הג'יטסו האור עשוי להיות כבוי אבל המתג עדיין עובד. העבודה בשלב השני מדליקה את האור בחדרי הג'יטסו ואז נוצרת האפשרות להעז ולהגיע אל המסדרונות החשוכים יותר לתקן את מתגי האור בחדרי הקיו. המרידיאנים המקומיים אנלוגיים לחיווטי התאורה ותהליך תיקונם הינו איטי ותהליכי ולא פתאומי ופלאי.

אם תאיצו בלקוח להיכנס לחדר קיו תוך שימוש בפנס שלכם להאיר את הדרך או שימוש בכבל המאריך הזמני שלכם, הוא עשוי להתרגש מלראות חדר שהיה חשוך במשך זמן רב אבל כשהוא יעזוב אותך, הוא יהיה שוב בחשכה כי החיווט לא תוקן, והפחד מהחושך פשוט יגרום לו לרוץ בחזרה לאחד מהחדרים המוכרים.

לעומת זאת, אם תעקבו אחרי המודעות המתפתחת של הלקוח אז הוא יוכל, שלב אחרי שלב, להאיר ולחקור את הבית ולהכיר את התוכן של החדרים הנשכחים. תוכן זה עשוי להיות מכאיב ומהמם בתחילה. אלו הרגשות וההתנסויות מהעבר הרחוק שלא עברו אינטגרציה לתוך תחושת העצמי של האדם אז הן מאיימות באופן טבעי.

הנקודה החשובה בשלב זה היא לא להציל את הלקוח מאותן רגשות אבל כן לתת לו תמיכה כדי שיוכל להרגיש אותן באמת. יש שלוש עקרונות שיכולים להנחות אותך כאן:

א) עבדו על עצמכם

האנרגיה שבקיו הינה חזקה מאוד וילדית. היא מפחידה מבחינת הלקוח ולרוב גם מבחינת המטפל. ככל שתתאמצו להישאר רגועים ותומכים, אם אינכם חשים בנוח עם רגשותיו של הלקוח הוא ידע זאת ויירתע. אין טכניקה שיכולה לעזור לכם כאן, עליכם פשוט לחקור את הרגשות הנסתרים של עצמכם ולהכיר את סוג האנרגיה הזה. אז, כשתפגשו אותו אצל לקוח, זה עשוי להיות מכאיב אך זה לא יטלטל אתכם. זה יאפשר ללקוח להשתמש במפגשים כמקום בטוח לחוות את הקיו שלו ובהדרגה מערכת העצבים תתרגל אליו מספיק בכדי להישאר שם בכוחות עצמה.

ב) המתינו לקיו, אל תחפרו

מסונגה השווה בין מצב ההמתנה לקיו להמתנה למאהב, בלי חוסר סבלנות אבל עם ציפייה חמימה. אולי בתרבות הזאת האנשים לא ממתינים למאהביהם באופן הזה! אבל חישבו על דיוויד אטנבורו הממתין לחיה חששנית שתצא ממאורתה כדי שהוא יוכל להסריט אותה. המתנה לקיו היא כזו: מאוד שקטה ויציבה כי הוא נבהל בקלות והתערבות יכולה לדחוק אותו אל מתחת לאדמה.

הבעיה העיקרית שאני חווה בשלב זה היא של חוסר הביטחון העצמי שלי. אני חושש שהלקוח יהפוך לחסר סבלנות עם הדממה ומרגיש שהם לא מקבלים תמורה הולמת לכספם. אם תרגישו כך, שוחחו עם הלקוח. לדוגמא אתם יכולים לבקש ממנו לומר לכם כשהוא צריך להתקדם למקום אחר. במקרים רבים תגלו שהרבה דברים מתרחשים מתחת לפני השטח ושהלקוח חווה תהליך פנימי מורכב ומספק שייקטע אם תעברו למקום אחר או תבצעו עבודת גוף יותר אקטיבית.

ג) התמקדו באיברים ולא בשרירים ובמרידיאנים

הקיו הכרוני עשוי להראות את עצמו באופן עקיף בפסיביות של שרירים מסוימים ובריקנות של מרידיאנים מסוימים אבל האנרגיה הסמויה שבקיו פשוט נסוגה עמוק יותר במבנה הגוף. אני מוצא שאם תשומת הלב שלי מתמקדת באיברים שמתחת לאזור שבו אני נוגע, אז המודעות של הלקוח יכולה לנוע עמוק יותר ולאפשר לאנרגיית הקיו לעלות.

4. שימור מחויבות נטולת רחמנות

למערכת העצבים לוקח זמן להחליף דפוסים וליצור היכרות מספיקה עם אנרגיית הקיו בכדי לשלב אותה בתחושת העצמי. למצב הכרוני יש הרבה אינרציה ויהיו הרבה גלישות אחורה וזמנים של כעס ואכזבה.

תבינו מההתחלה שהלקוח יהיה חייב לחוות הרבה רגשות מכאיבים ולא נוחים בכדי להתחבר מחדש עם הקיו. זה רק טבעי שהוא יאשים אתכם בכך כשהוא מרגיש שהוא מתקדם לשום מקום! הוא יכול להרגיש כקורבן של הטיפול ושאתם אלו שרודפים אותו.

אני מוצא שמועיל לזכור שלמערכת העצבים לוקח זמן ליצור חיבורים ושצריך להישאר עם החוויה זמן רב מספיק כדי לבנות את הסינפסות. אם מיד תרגישו שאתם צריכים להתנצל ותנסו לחלץ את הלקוח בכל פעם שהוא מרגיש רע אז הוא לא יישאר עם רגשותיו למשך די זמן כדי להטמיע אותם. זה נהדר אם יש לכם אמפתיה אבל רחמים הורגים את הטיפול! עם אמפתיה אתם מזדהים עם הלקוח אבל אתם יכולים לתמוך בו ולעודד אותו להישאר עם הכאב כשזה נדרש. רחמים, מאידך, מניעים אתכם לנסות להרחיק את הלקוח מהכאב, גם כשזהו רע הכרחי.

אבל לעיתים הלקוח אכן זקוק למנוחה מהאינטנסיביות לפני שהוא פוגש ברגשות אלו שוב ורק אינטואיציה וניסיון יכולים לנבא מתי לתמוך בלקוח בתוך האינטנסיביות ומתי להניח לו. הקו המנחה היחיד שלי הוא להישמר וללמוד לזהות איך אתם חשים כשאתם מובלים על ידי רחמים או על ידי חוסר הנוחות האישי שלכם. שאלו את עצמכם "מי יהיה זה שיניחו לו?" באם תעברו למקום פחות מאתגר.

טכניקה אחת שמסייעת גם לכם וגם ללקוח להישאר במקומות הקשים היא לשקף באופן מתמשך את הרגשות בחזרה לתחושה הגופנית. הנחו אותו להבחין מה הוא עושה מבחינה שרירית כשהוא מרגיש את הרגש. המשיכו לשאול שאלות פתוחות והישארו בדיאלוג, ואז יהיה לדינמיקת הקורבן-רודף-מציל קשה לתחזק את עצמה.

מה לגבי שלוש הנשמות?

פרק זה הינו יותר מסקנה פילוסופית מאשר חשיפה של טכניקות חדשות אבל אני מוצא סיפוק בייחוס עקרונות העבודה עם מצבים כרוניים לשלוש הנשמות של הפילוסופיה הסינית: ה- Po, ה- Shen וה- Hun. ברפואה הסינית לא נכתב הרבה על שלוש הנשמות, למרות שה- Shen מוזכרת תדיר במצבים שהרפואה המערבית הייתה מגדירה כפסיכולוגיים. אני רוצה להסביר אותם כממדים של הוויה ולהראות שהטכניקות המוזכרות לעיל מכסות גם את שלושת הממדים הללו.

ה-Po הוא הממד של התחושה הפיזית

באופן מסורתי ה- Po הוא ממלכת התחושה-חוויה. מחובר חזק מאוד לגוף הפיזי (באופן מסורתי הוא מת איתך) הוא לחלוטין בהווה. רגשות ומחשבות במקרים רבים קשורות לעבר או לעתיד, שעליהם איננו יכולים להשפיע ישירות, בעוד שהתחושה הגופנית מתרחשת כעת ולכן יכולה לתת לנו שער שדרכו אנחנו יכולים לחוות ולשנות את התסריט.

ה- Po נותן לעבודת גוף טהורה את עוצמתה, בגלל שעבודת הגוף מפעילה את התחושתיות בהווה ומתמקדת במה שהלקוח עושה ברגע זה, שיכול להשתנות, לעומת הסיבה המקורית לכך שהם חשו רע, שהינה מעבר להישג ידם בעבר.

ה- Shen הוא הטעם של קיומנו

כל אחד מאיתנו הוא הרבה אנשים ברוב הזמן. לעיתים אני כמו ילד פגיע, במקרים אחרים אני יזם חזק ונחוש. לעיתים אני קר וחסר לב ובמקרים אחרים אני חם ונדיב. מה גורם לי להרגיש כמו אינדיבידואל עקבי? אני מרגיש שאני אינדיבידואל בגלל שלריבוי ההוויות שאני מבטא יש, איכשהו, את אותו הטעם. להבדיל, תמצית הטעם של מישהו עם פיצול אישיות חריף משתנה באופן דרמטי מתקופה לתקופה.

אני נמנע מלהשתמש בתרגום המסורתי של Shen ל'רוח' בגלל שזה לרוב מפורש כמשהו בלתי תלוי בגוף ואני לא בטוח לגבי זה. עם זאת, ה- Shen הינה בלתי תלויה בצורה שבה אנחנו מבטאים את האנרגיה שלנו ועל כן יוצרת פתח לשינוי.

בכדי להדגים: איש הדוגמא שלנו, התקוע בתהליך הנפילה, עשוי לבסוף לחשוב על עצמו כעל 'מחזיק את הכל ביחד', 'נושא את משא העולם על גבו', 'עובד כל כך קשה אבל לא מגיע לשום מקום'. נקודות מבט אלו נובעות מההתנסות שלו של המאמץ השרירי המתמשך, אבל הן לא 'אמת', הן רק מה שניתן לכנות 'הסיפורים של הג'יטסו'. אם הוא יכול להרגיש את הטעם העיקרי של קיומו הוא עשוי לתאר זאת פשוט כ'מאמץ' שניתן להשתמש בו באופן חדש ומועיל יותר. ה- Shen הינה גמישה מאוד בעוד שהסיפורים מקובעים.

אם תתמקדו על ה- Shen במפגשיכם במקום על הסיפורים אז יהיה קל יותר לג'יטסו לזכור את מטרתו המקורית המאזנת.

ה-Hun הוא ההשפעה המתמשכת שלנו על העולם.

דבר אינו מתקיים אם הוא לא מחזיק מעמד. אנחנו כמו גל שנע דרך הים. כל המולקולות של גופנו עשויות להתחלף אבל התבנית שלנו עדיין ניתנת לזיהוי. התבנית שאנחנו יוצרים בחיינו עשויה להימשך גם לאחר מותנו אם השפענו על אנשים אחרים. הגל שלנו יכול להמשיך להתקיים באנשים אחרים לאחר מותנו, וחשוב יותר מבחינת מאמר זה, פשוט מי שאנחנו יכול להשפיע על האנשים שאיתם אנחנו עובדים יותר ממה שאנחנו עושים.

באופן מסורתי ה- Hun נתפס כתבנית של השפעה, שמשפיעה למשך זמן רב יותר אם היא מיטיבה. אבל, ככל שאהיה עוצמתי ומשפיע, ההשפעות המרובות של גלים אחרים לבסוף יגרמו להשפעה האינדיבידואלית שלי להפוך לבלתי ניתנת לזיהוי. באופן מסורתי אפילו ה- Hun של האנשים המיטיבים ביותר לא מחזיק מעמד יותר מבערך שלוש או ארבע דורות, ולאחר מכן הוא מתמזג עם הרקע הכללי של "השפעת האבות הקדומים".

ה- Hun הינו למעשה הבסיס לטיפול טוב. בשורה התחתונה, טיפול של מומחה פועל רק על בעיות שטחיות. במצבים כרוניים הלקוח צריך להתפתח למצב מחובר יותר ולא להידחף לתוכו במניפולציות. הם יותר מושפעים מהעובדה הפשוטה שהמטפל עבר את אותו המסלול שהם עוברים בעצמו מאשר מהמיומנויות הטכניות שלו.

המפתח לעבודה עם מצבים כרוניים הוא לעזור ללקוח להיעשות מודע יותר ומוכן להתנסות ולסייע להם להישאר במגע עם אי הנוחות שמתחת לפני השטח שלהם. אני מאמין שהם לומדים את זה הכי טוב דרך דוגמא אישית. אם אתם יכולים להיוותר רגועים ומחוברים בתוך השערה אז היציבות שלכם תשפיע על הלקוח ותסייע לו להישאר מודע ונוכח. זה מאפשר לו להתחבר מחדש לקיו ולהשתמש באנרגיה של הג'יטסו בכדי לחזור לאיזון.

ריפוי מתרחש בחיים, לא במפגש הטיפולי, אבל ה- Hun של המפגש יכול להשפיע על האופן שבו מישהו מתמודד עם דברים בחייו. אני רואה בהרבה מקרים את המפגשים הטיפוליים כ'דחיפות' על הנדנדה. רוב התנועה מתרחשת מחוץ למפגש אבל העבודה הטיפולית נותנת דחיפות סדירות שמסייעות לתנועה להימשך. יש נחמה גדולה עבורכם בלזכור שלמפגש יש Hun שממשיך לתוך החיים מאחר שהמפגש לא חייב להיות שלם, או להסתיים בפתרון, הוא רק צריך לתת עוד קצת דחף לתנועה של הלקוח דרך החיים.